(א) היתה עשוי׳ כמין גם או כמין קשת רואין אותה כאילו היא מרובעת ומלאה בתים ומודדים לה מן היתר וה״מ שאין בין יתר לקשת אלא אלפים שיכול להגיע שם אז מודדין לו מן היתר אפילו יש בין שני ראשיה ד׳ אלפים ששני התחומין מובלעין זה בתוך זה אפילו יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה אבל אם יש בין יתר לקשת יותר מאלפים ובין שני ראשיה ד׳ אלפים אין מודדים לה מן היתר אלא ממקום שלא נשאר מהקשת עד שם יותר מאלפים או שנתקצרה עד שלא נשאר ביניהם ד׳ אלפים עכ״ל דברי רבינו פשוטים וברורים הם מיוסדים ע״פ שיטת התוס׳ והרא״ש דפרק כיצד מעברין ועיין בב״י מ״ש ע״ז שנראה מהן שנתן מכשול לפני הקורא בדבריו לטעות בכמה ענינים כי הב״י העתיק וכתב מ״ש הרשב״א והביא המ״מ דבריו פכ״ח מהלכות שבת ז״ל הא דאמרינן אין מודדין לה אלא מן הקשת כיצד היה הולך מביתו כו׳ עד בא לצאת מביתו אל היתר וממנו לחוץ מודדין לו צד היתר הסמוך לצלע אשר שם ביתו לאלפים אמה לכל רוח שכל צלע וצלע כעיר אחד ע״כ ובספר העתים כו׳ ודעת רבינו לא כדברי זה ולא כדברי זה עד ולענין אם באים לילך בני ראש הקשת לצד ראש הקשת האחר כתבו התוס׳ כו׳ עד ובלבד שלא יהא בין יתר לקשת יותר מאלפים ולפירוש השני כתבו דאין נותנין להן האויר שביניהם ור׳ ירוחם כתב ב׳ הפירושים ולא הכריע ודברי הרשב״א שכתבתי הן כפי׳ הראשון עכ״ל ב״י ואמרתי אחכמה להבין דעת הגאון ב״י והיא רחוקה ממני כי לע״ד ברור הוא שלא כתב הרא״ש שינויים הללו שהן עצמן הלכה כ״א למה שיש ללמד מהן תבן וכמו שאוכיח ואברר הדבר וא״כ לא ה״ל לב״י להעתיק הדברים לענין פסק הלכה וזה דאם נאמר דכוונת הרא״ש הי׳ שהן עצמן הלכה קשה הלא לפי הנראה מדבריו הוא שלפי פי׳ השני שכתב אין נותנין לבני ראשי הקשת האויר שביניהם אפילו ליכא ב׳ אלפים בין קשת ליתר כיון דאיכא בין ראשי הקשת ד״א דהא בשינויא קמא דמתיר לראשי הקשת כתב הרא״ש דהיינו דוקא שלא יהא אלפים בין היתר לקשת וממילא נשמע מינה דלשינויא בתרא אפילו בכה״ג אסור לראשי הקשת ומדכתב הרא״ש זה התירוץ באחרונה משמע דהכי ס״ל וגם התוס׳ כתבו שני התירוצים וכתבו לזה התירוץ באחרונה וא״כ קשה דדבריהן סתרי זא״ז דהא לפני זה כתבו התוס׳ והרא״ש בפשיטות דאם אין בין יתר לקשת יותר מב׳ אלפים אף שיש בין שני ראשיה ד׳ אלפים ויותר רואין כאילו כל החלל מלאה בתים ומודדים לכולם לכל אחד הקצוות שכנגדו וכמ״ש רבינו כנ״ל ע״ש בתו׳ דף נ״ה בדבור המתחיל פחות מד״א כו׳ ובדיבור שאחריו ואף אם ס״ל כשינויא קמא דמותר להדיא בראשי קשת מ״מ אסור להדרים באמצע הקשת והם מתירים בפשיטות לכולם וכמ״ש בדברי רבינו הנ״ל. וע״ק דמשני התירוצים הללו של תו׳ והרא״ש מוכח דיותר יש להקל להדרים בראשי הקשת ממה שיש להקל להדרים באמצע הקשת ורוצים לצאת לצד היתר ודומה לשלשה עיירות דמקילין לחיצונים ולא לאמצעים והוא היפך דברי הרשב״א שהוא כתב שלהדרים בשני ראשי הקשת מודדים מפתח ביתם ולהדרים בצידי הקשת ובאמצעי מודדין מן היתר והוא סברות הפוכות ואין לומר דלשינויא בתרא דתו׳ והרא״ש שכתבו דאין נותנין להדרים בשני ראשי הקצוות אפשר דס״ל דלהדרים באמצע מודדים מהיתר דז״א להמעיין שם בהתוס׳ והרא״ש וגם הרא״ש כתב שם בהדיא בשינויא בתרא ז״ל אף לבני ראשי הקשת אין נותנין כו׳ מלשון אף מוכח דס״ל דמכ״ש דאין נותנין להדרים באמצע הקשת ואם כדברי הב״י שהעתיק השינויים לפסק הלכה היה קשה מהיכן למד רבינו לכתוב כן בפשיטות דמודדים לכולם מן הקצוות אם לא שיש ד׳ א״א מן הקצוות וגם יותר מב׳ א״א בין היתר לקשת ואפילו בכה״ג ס״ל דמודדין במקום שאין ב׳ א״א או שנתקצר שאינו רוחב ד׳ א״א מנא ליה כל זה כיון דמסקי התו׳ והרא״ש בכל התירוצים לאיסור וכמ״ש ועוד מסיק ב״י וכתב ז״ל ודברי הרשב״א שכתבתי הם כדברי פי׳ הא והוא פלא בעיני דלפי מ״ש הן סברות הפוכות אהדדי וגם לפי׳ השני לא אתיא שאוסר הכל והוא מתיר למדוד לאמצעים מן היתר וגם קשה לרבינו ירוחם שהביא התירוצים של התו׳ והרא״ש ע״ש דף צ״א ע״ב ומסיק וכתב ז״ל ומשום דאיכא נפקותא גדולה לפיהפסק בין ב׳ הפירושים הבאתי את שניהם עכ״ל ש״מ דס״ל נמי דחד מן התירוצים הנ״ל כיון להלכה והוא נגד מ״ש רבינו והרמב״ם וש״ע ושאר כל הפוסקים שכולם סתמו וכתבו להקל לכולם ושאנו רואין כאילו כל העיר מלאה בתים אם לא שאינו מובלע תחומיה בשום צד דהיינו שיש ד׳ א״א בין ראשי הקשת ויותר מב׳ אלפים אמה בין היתר להקשת וכדברי התוס׳ והרא״ש אשר כתבו ראשונה. לכן נראה פשוט דמ״ש התו׳ והרא״ש שני הפירושים התירוצים הנ״ל לא כתבו אלא לשיטת רבה בר רב הונא דס״ל דלא אמרינן רואין הקשת כאילו היא מלאה בתים דמי אם לא שתחומיה מובלעים מכל צד דהיינו שאין בין ראשי הקשת ד׳ א״א וגם אין בין הקשת ליתר יותר מב׳ א״א וס״ל דלא אמרינן אי בעי הדר אתו דרך בתים או דרך היתר וכמ״ש שם התו׳ ואפילו לסברתו כתבו התו׳ והרא״ש בשינוי׳ קמא דהא דאמר רב הונא דאם איכא ד״א בין היתר לקשת דמודדין לו מן הקשת אע״ג דליכא יותר מבא״א בין הקשת ליתר היינו דוקא להדר באמצע הקשת ומשום דהדרים שם הן דומים לעיר אמצעי של ג׳ עיירות דאע״ג דאינה רחוקה מהחיצונים כ״א ב״א מ״מ אין מודדין לה אלא מהאמצעי וליכא למימר גבייהו כמאן דמליא דמי מטעם דמאי דמרויח במדידה מצד היתר אתה מפסיד בצד שכנגדו וכמ״ש התוס׳ והרא״ש אבל להדרים בראש הקשת מודדים לכל אחד מהצד שכנגדו אע״ג דאיכא ביניהם ד״א ויותר דומיא דשני עיירות החיצונות דהם ג״כ רחוקות טובא זה מזה ולתירוץ בתרא כתבו התו׳ והרא״ש דגם להדרים בראשי הקשת אין מודדים לכל אחד כ״א מפתח ביתו מטעם דא״א למלאותו מבתי הקשת שכנגדו משום דאין נכנסין שם באויר משא״כ בג׳ עיירות ומכ״ש שמודדין להדרים באמצע הקשת מפתח ביתם דוקא והיינו דוקא לרבה בר רב הונא וכמ״ש אבל לסברת רבא בר רבה בריה דרב הונא ואנן קיל״ן כוותיה דפליג עמו וס״ל דבמובלע מחד צד סגי או בראשי קשת תוך ד״א או מהקשת להיתר ליכא יותר מב׳ אלפים אמה ומטעם כיון דיכול לילך דרך הבתים או דרך היתר פשוט דרואין כל הקשת כאילו הוא מרובע ומלא בתים וכמ״ש התוס׳ והרא״ש ראשונה וזהו סברת רבינו מ״מ איכא נ״מ בשני התירוצים של התו׳ והרא״ש הנ״ל גם אליבא דהלכתא והיינו כשאינו מובלע בשום צד דיש בין ראשי הקשת ד״א ובין הקשת ליתר יותר מב״א דהוי הדין בזה לכל חד מהתירוצים הנ״ל כמ״ש אליבא דרבה בר בר הונא כשאין בין יתר לקשת יותר מאלפים והשתא א״ש דמדכתבו התו׳ והרא״ש בשינויא בתרא להחמיר לאסור אף להדרים בראשי הקשת למדוד כל אחד מפתח ביתם מש״ה סתם רבינו ג״כ וכתב דבדאיכא בין ראשי הקצוות ד״א ויותר מב״א בין הקשת ויתר דלא אמרינן לשום צד רואין כמאן דמליא דמי אלא מודדין ממקום שלא נשאר מן הקשת עד יותר מב״א או שלא נשאר ביניהן דא״א ואע״ג דסברא זו לא נזכר שם בדברי הרא״ש ואדרבה כתב לסברת רבה בר רב הונא כשינוייא קמא דלהדרים באמצע הקשת מודדים מפתח ביתם נראה דל״ד קאמר דודאי אף שבראשי הקשת היא רחב ד״א מ״מ כשמתקצר והולך ביני וביני מודדים להם ממקום שמתקצר ואין שם עוד ד״א מצד זה של קשת לצד זה והא ראיה שהתוס׳ שם דף כ״ה ע״ב בד״ה ואם לאו מודדין לה מן הקשת כתבו ז״ל לא מן הקשת ממש אלא ממקום שמתקצר בפנים ואין שם ד״א דלא גרע מאילו נוטל אותו שלמעלה ור״ח פי׳ עיר העשויה כקשת שאין מתקצר והולך עכ״ל התו׳ והנה לשני האוקימתות א״ש דמ״ש הרא״ש מפתח ביתם הוי כאילו כתב מן הקשת וכאשר פירשו התוס׳ בשני האוקימתות דל״ד קאמר מן הקשת או מיירי שאין הקשת מתקצר וכמ״ש ר״ח כן פי׳ דברי הרא״ש ז״ל וק״ל ורבינו מיירי בקשת שמתקצר והדין דין אמת ואין להקשות לרבה בר רב הונא דס״ל דאפילו בדאיכא ד״א אם אין יותר מב״א בין הקשת ליתר מודדין גם להדרים באמצע הקשת מן היתר מעיר האמצעי בג׳ עיירות הנ״ל די״ל דשאני בעיר העשוי כקשת דאיכא בתים ומש״ה אמרינן גבה כמאן דמליא דמי אם מובלע בחד צד משא״כ בג׳ עיירות כנ״ל וכמ״ש בגמרא ג״כ האי חילוק על ע״א ע״ש. וכאשר כתבתי הוא הנכון וברור לע״ד כפי שיטת התו׳ והרא״ש ורבינו ובזה א״ש נמי מה שכתב רבינו ירוחם דלפי שיש נפקותא גדולה בשני הפירושים כתבם דר״ל אף דלא קיל״ן כרבה בר רב הונא מ״מ למדנו מינייהו אליבא דרבא בריה אליבא דהלכתא ואל תתמה על מה שכתב דהתוספות והרא״ש כתבו כן אליבא דרבה בר רב הונא אף על גב דאביי דהתם סבירא ליה כרבא בר רבה בריה דרב הונא דמובלע מחד צד סגי דנ״ל דמוכרח לומר דרבא המקשן דהתם פריך ג״כ אליבא דרבה דאל״כ קשה מה עלה על דעת רבא המקשן להקשות לאביי מהא דאמר רב הונא פחות מד״א כו׳ הא לפני זה רבא עצמו דיבר עם אביי מהא דרבה בריה דרב הונא דס״ל דאפילו בדאיכא יתר מאלפים בין היתר לקשת רואין כמאן דהוי הקשת מלאה בתים ושאביי ס״ל כוותיה וא״כ לק״מ מהא דאמר רב הונא דאמר ד״א לא היינו דוקא בדאיכא בין קשת ליתר יותר מב׳ אלפים מה שאין כן בשלשה עיירות דמוקי לה התם בדליכא אלא ב׳ אלפים בין האמצעית להחיצונים ומש״ה אפילו איכא טובא בין ב׳ החיצונות לית לן בה אלא ודאי צ״ל דרבא דהקשה מרב הונא ס״ל דרב הונא אמר דיניה אליבא דכ״ע גם אליבא סברת רבה דס״ל דבעינן שיהא מובלע בין יתר לקשת בב״א אפילו הכי אמר אי איכא בין שני ראשיה ד״א לא וכיון דמוכרחין לומר דהמקשן הקשה אליביה גם התרצן השיב ג״כ אליביה ומש״ה כתבו התוס׳ והרא״ש ג״כ אליביה וק״ל. ואף שבאמת שהתוספות כתבו בחדא מג׳ פירושים שכתבו על מ״ש שתירץ שם אביי לרבא ז״ל התם ליכא למימר מלי הכא איכא למימר מלי דה״ט דבקשת איכא יותר מב׳ אלפים בין הקשת להיתר משא״כ בין האמצעי להחיצונה מ״מ הרא״ש לא העתיק זה וגם התוס׳ שכתבו שני פירושים אחרים אליבא דאותם התירוצים ע״כ צ״ל כמ״ש דאל״כ קשה מאי עלה על דעת המקשן שהקשה ומה עלה על דעת התרצן שלא השיב לי האמת וכמ״ש. וכ״ש דלא קשה מידי לפי מה שהביא ב״י הגירסא דרב הונא עצמו הוא אשר פליג עם רבא בריה דרבה בר רב הונא וס״ל דבעינן שלא יהא בין הקשת ליתר יותר מב״א ומיבעי דיהא מובלע מכל צד ולפי אותו גירסא כתב דמה״ט השמיטו הרי״ף והרמב״ם פלוגתתם משום דס״ל הלכתא כרב הונא שהוא הוי מרי׳ דהאי דינא כו׳ ע״ש. ולגירסתו א״ש טפי מ״ש התו׳ והרא״ש אליבי׳ כיון דפריך מרב הונא דס״ל כן דבעי עכ״פ שלא יהא בין הקשת ליתר יותר מבא״א דומה להרחקת אמצעי מן החיצונים ואפ״ה אמר דאם איכא ד״א בין ראשי הקשת דאין מודדין אלא מן הקשת אבל התוס׳ והרא״ש נקטו בלשונם וגירסתם רבה בריה דרב הונא ולא רב הונא ע״ש ולפ״ז אין טעם וראיה להב״י מזה לומר שהרי״ף והרמב״ם מה״ט השמיטו וגם בכ״מ הדר בי׳ הב״י וכתב אדרבה שנ״ל שגם דעת הרי״ף והרמב״ם כדעת הרא״ש דהלכה כרבא בריה דרבה ע״ש וכנלע״ד מדהשמיטו והביאו דברי רב הונא לחוד דלא חילק אלא בין אם יש בין ראשי הקשת ד״א או לא ולא חילק בין אם יש בין הקשת להיתר ב״א ש״מ דסבירא ליה דאם אין בין ראשי הקשת ד״א אף שיש בין הקשת ליתר יותר מב״א אין נ״מ ומודדין מהיתר וק״ל. ולכאורה גם כוונת רשב״א כדעת רבינו דלהדרין באמצע הקשת ורוצים להלך נוכחם לצד היתר מודדין ממקום שאין שם יותר מב״א וז״ש אם בא לצאת מביתו אל היתר וממנו ולחוץ מודדים לו מצד היתר בסמוך לצלע אשר שם אלפים אמה לכל רוח כאילו אמר מודדין לו מצד היתר הסמוך אלפים לצלע אשר שם ביתו ומשם מודדין לו אלפים לכל רוח דאל״כ אלא תפרש דר״ל שמודדין לו מראש היתר אעפ״י שאינו מובלע קשה מנא ליה הא דהא בגמרא מודדין לו מן הקשת קאמר ופשטי׳ דגמרא דקאי אכל הדרים בקשת ועוד דא״כ ה״ל לקצר ולומר שמודדין מן היתר ומה״ט ג״כ נראה לפרשו דר״ל דאין מודדין גם להם כ״א מצלע פתח ביתם (ועיין בש״ע בסעיף ד׳ שכתב רמ״א ז״ל י״א במקום שנתקצר שם הקשת שאין שם ד״א כו׳ מדכתב בלשון י״א ש״מ שס״ל שיש חולקין וס״ל דאין מודדין גם להדרים באמצע הקשת כי אם מפתח ביתם ממש ולא מצינו מאן דאמר כן בהדיא) דא״כ למה שינה וכתב שמודדין לה מן היתר דה״ל ג״כ לקצר כמ״ש ברישא ועוד שהמ״מ כתב שהרשב״א ביאר מ״ש בגמרא מודדים מן הקשת כו׳ ואי ר״ל שמודדין לכל אחד מפתח ביתם אין זה ביאור דהא פשטא דלישנא דמודדין לה מן הקשת הכי משמע אבל לפי מ״ש ניחא ומה שמסיק וכתב שכל צלע בעיר אחד בא ליתן טעם שאף שא״א לומר שרואין כאילו כל העיר מלאה בתים כיון דאיכא ד״א בראשי הקשת מ״מ לא אמרינן ג״כ כאילו אינה מלאה כלל אלא כל צלע וצלע עיר בפני עצמו ורואין כאילו מה שלמעלה מהם מב״א כאילו אינו וכמ״ש התו׳ הנ״ל וא״כ דעתו יהיה דבריו כשינויי׳ בתרא דתוספות והרא״ש הנ״ל לחומרא ומכ״ש לעיל ולא כמ״ש ב״י דדבריו המה כדברי פי׳ הראשון ואפשר שט״ס נפל בדפוס ב״י וצ״ל כפי׳ השני אלא שמ״ש ב״י לפני זה דדברי רבינו לא כדברי זה ולא כדברי זה אינם מכוונים למ״ש שהרשב״א ס״ל כפי׳ דברי הרא״ש ורבינו ואף שאפשר לדחוק ולפרש דכיון הב״י למ״ש ומ״ש דדברי רבינו לא כדברי זה ר״ל שרבינו כתב שמודדין לו גם ממקום שנתקצר ולא נשאר רחב ד״א וזה לא הזכיר הרשב״א בדבריו. ומ״ש אח״כ ולענין אם באים ראש בני קשת זה כו׳ כתבו התו׳ כו׳ אפשר לומר דכיון ג״כ למ״ש התו׳ והרא״ש לא כ״כ אליבא דהלכתא אלא למאן דס״ל דבעינן שיהא מובלע מצד כ״כ והביאו ב״י כדי ללמוד מהן דאליבא דרבא בריה דרבה בר רב הונא דינא הכי באם הוא יותר מב׳ אלפים מהקשת לצד היתר וכמ״ש ובסוף דבריו ט״ס הוא וצריך להיות דדברי הרשב״א הם כפירוש השני של התוס׳ והרא״ש אלא שאף אם נתכוון לזה כמעט זה קשה מהראשונה במה שקיצר דבריו במקום שהיה לו להאריך ולבארם וזהו אשר כתבתי ראשונה שנתן מכשול בדבריו הללו לעין הקורא יהיה דעתו איך שיהיה וק״ל. ומ״ש רבינו אחר דין הנ״ל וכן הדין אם אחד מאלו שמתעברין עמה קרוב לה בתוך ע׳ אמה ושיריים ואחד כנגדה בראש השני אפילו אם יש ביניהם יותר מד״א אמה רואין כאילו חוט מתוח עליהן ומודדין משם ולהלן עכ״ל נראה לענ״ד פשוט וכן הדין ממש קאמר ר״ל אפילו היה הרבה פגומין ויש ביניהן רחב ד״א ויותר אפ״ה רואין כאילו חוט מתוח עליהן ומודדין משם ולהלן ואף שהרא״ש כתב שם דף ק״ב סוף ע״ד ז״ל אבל אם יש בראש הא׳ הרבה פגומין זה אצל זה כל אחד בתוך ע׳ אמה ושיריים של חבירו וכן בראש האחר כו׳ בזה צריך לדקדק אם רואין כאילו חוט מתוח עליהן מזה לזה אפילו יש ביניהן ד״א כו׳ ולא הכריע הספק וגם רבינו סתם וכתב ז״ל אבל יש אחד מאלו שמתעברין עמה כו׳ משמע דלא כתב אלא מאי דפשט ליה להרא״ש שם דהיינו באם יש אחד ולא באם יש הרבה זה בצד זה מ״מ נראה לי עיקר מ״ש ראשונה ולומר דלא נסתפק הרא״ש באם יש הרבה זה בצד זה כ״א באם יש כ״כ הרבה עד מהלך יותר מב״א לסברת רבא בריה דרבה דקי״ל כוותיה וס״ל דבכה״ג בקצת אין מודדין לו מן העיקר ומסתפקא ליה דדילמא דוקא בעיקר העיר אמרינן הכי אבל בהני עיבורים שהן טפלים לעיר אפילו בטפי מב״א מצטרפין לעיר ומודדין מחוצה להן אלפים אמה והא דסתם הרא״ש דבריו משום דכתב ספיקו ג״כ אליבא דרבה ואליביה נסתפק אם יש הרבה אפילו אין בהן מהלך ב׳ אלפים כיון שיש ביניהן ד״א וכה״ג בקשת ג״כ אין מודדין לו מן היתר כיון שיש בין ראשי הקשת ד״א אבל אין סברא להחמיר ולומר דאף במקום שמודדין בקשת מן היתר לכל מר כדאית ליה אפ״ה נסתפק הרא״ש בהני עיבורים דזה ודאי אינו וכן מבואר בהדיא שם דף נ״ה בד״ה עיר העשויה כקשת שכתבו ז״ל ואפילו יש פגומין הרבה זא״ז כל תוך ע׳ אמה ושיריים לשל חבירו וכן בצד השני שמא יש לחלק דגבי פגומין שאינן מעיקר העיר אפילו אין שם הבלעת תחומין מעברין אותה עם העיר לפי שבטל אגב העיר אבל בשני ראשי הקשת שהן מעיקר העיר אין בטילין אגב העיר ולכך בעינן שיהא שם הבלעת תחומין כו׳ ע״ש שמסיק שאין לחלק בין פגומין לקשת והן הם דברי הרא״ש בעין וז״ש הרא״ש אפילו יש ביניהן ד״א לפי שבטלין אגב העיר אבל עיר העשוי׳ כקשת שעיקר העיר כך יש חשיבות בראש הקשת כמו באמצע והיכא דהוי ארבע אלפים בין ראשיה אין מודדין לה מן היתר הרי לפנינו שהרא״ש לא נסתפק אלא כ״א במקום שכיוצא בו בראשי הקשת אין מודדין מהיתר ואפ״ה נסתפק דלמא בהני עיבורין מודדין מטעם דבטלין אצל העיר ודו״ק. וגם זה נראה לי ברור ובאשר״י של קלף ראיתי שאין שם תיבות אין מודדין וט״ס הוא שם וספרים שלפנינו הן עיקר ודו״ק וגם בזה יש לדקדק על הב״י שהעתיק לשון הרא״ש ולא העתיק דברי התו׳ ויש לטעות בדבריו ולפרשו דנסתפק גם באם אין מהלך יותר מב׳ אלפים מהקשת להיתר וז״א וכמ״ש ודו״ק. ב״י ז״ל הביא דברי הרשב״א בד״ה ומ״ש או יש שם בנין וז״ל כתב המ״מ בשם הרשב״א לא היה עשוי לדירת בית לפיכך הבורגנין שעושין שומרי הפירות אין במדדין כו׳ מפני שהם עראי מפני הגנבים ומפני הגשמים ואח״כ הביא תמיהת המ״מ עליו וכתב שאין ספק שנעלם מעיני המ״מ הא דאיתא בפרק עושין פסין אמר ר׳ ירמיה בר אבא אין בורגנין לא בבבל ולא בשאר ארצות אין בורגנין בבבל משום דשכיח בידקי דמיא בשאר ארצות נמי לא משום דשכיחי גנבי והאי ברייתא דבורגנין איכא לאוקמי באתרא דלא שכיחי גנבי עכ״ל ול״נ דלא נעלם שום דבר מעיני המ״מ ושפיר ידע מהא דר׳ ירמיה וגם מאי דאיכא לאוקמי ברייתא דבורגנין באתרא דלא שכיחי גנבי כל זה לא הספיק לו כלום ליישב דברי הרשב״א ז״ל והכי דייק על רשב״א ז״ל שכתב סתמא לפיכך הבורגנין שעושין שומרי הפירות כו׳ אין נמדדין ונתן טעם מפני שהם עראי מפני הגנבים ומפני הגשמים ומדסתם ולא פירש דמיירי דוקא בבבל לשונו מוכיח דמיירי בכל מקום אפי׳ בשאר ארצות והטעם הוא דאף במקום דלא שכיחי גנבי מ״מ שייך טעם דגשמים ששוטפים אותו וס״ל לרשב״א דאותו טעם דגשמים שייך בכ״מ ולכך תמה עליו המ״מ דא״כ למה אמרו אין בורגנין בבבל משמע בשאר ארצות הוי בורגנין אלא ודאי לא אמרו אלא בבבל דוקא ולא כמשמעות דברי הרשב״א כנ״ל: